לכבוד ט”ו באב ראיינו את הדיירת רותי קופרמן על הסיפור שלה וכיצד הכירה את ישראל בחיר ליבה בבית ההורים פנחס רוזן:
עליתי מגרמניה לישראל בגיל 3 עם הורי. גדלתי בירושלים, שם גם התחתנתי.
הייתי נשואה במשך 62 שנה, בעלי ואני, הבאנו ביחד 3 ילדים וכיום יש לי כבר 7 נכדים.
למדתי באוניברסיטה העברית עבודה סוציאלית וגם מחשבים. כיהנתי כמנכ״לית איגוד המחשבים הארצי.
התנדבתי בהמון מקומות ביניהם בארגון יוצאי מרכז אירופה במשך 20 שנה. במרוצת השנים הילדים כבר גדלו ונולדו להם נכדים והם כבר עזבו את ירושלים למרכז הארץ.
ואני נשארתי לבד.
כשסיפרתי לבוס שלי שהילדים שלי מודאגים מכך שאני גרה לבד בירושלים בבית גדול. אז הוא הציע שכדאי לי להצטרף לבית ההורים של הארגון, בית פנחס רוזן ברמת גן כדי להיות קרובה לילדים.
באתי הנה והייתי עצובה בהתחלה, שקעתי בזכרונות העבר על בעלי והטיולים שעשינו.
הגברים בבית לא נתנו לי רגע ושאלו אותי אם אני רוצה לרקוד איתם. אמרתי שאני מצטערת ועדיין איני יכולה, אני מאוד עצובה.
ואז הגיע ישראל, בחור חכם מאוד ורציני כל הזמן, בכל סיטואציה בה נתקל תמיד ידע להגיד את המילים הנכונות.
“שלום שמעתי שאת דיירת חדשה, אפשר לרקוד איתך?” בהתחלה היססתי אך משהו בו הקסים אותי וקמתי לרקוד.
רקדנו ורקדנו (למרות שהוא לא ידע כל כך כיצד) אבל ככה התנועענו שנינו.
לבסוף התיישבתי, והוא אמר: “שמעתי שיש לך דירה מאוד יפה, אפשר לראות אותה?”
אז עלינו לקומה השלישית, איפה שאני גרה. כשהוא נכנס אמר: ” הם צדקו!”
וקיבלתי ממנו חיבוק שעשה לי קווץ׳ והוא אמר לי שמרגע זה אנחנו לא נפרדים.
כאשר שאר הדיירים בבית ההורים שמעו שהתחלנו לצאת, הדיירות התלוננו: ״למה דווקא היא, החדשה, תפסה אותו״.
פחדתי להתחיל בלגן אז אמרתי להן: “קחו אותו.”
אך ישראל נעמד על רגליו האחוריות ושלל: ״אני לא מוותר על רותי.״
טיילנו המון בארץ, מאילת ועד טבריה, ישראל היה בשבילי “אור שהקים אותי מהחושך.”
בחגים תמיד היינו הולכים לבית הכנסת הקרוב ובאחת מהפעמים שאלתי אותו, “ישראל, מה ביקשת מאלוהים?” והוא ענה לי: “הודתי לו על כך שנתן לי אותך.”
ואני, התפרצתי בבכי, משום שביקשתי את אותו הדבר.
כשהייתי חולה ובאותו הזמן לא יכולתי לצאת מהדירה, ישראל היה מגיע אחר הצהריים למרות גילו המבוגר, היה מחכה ליד המטבח לעוגות החמות שיצאו, והיה עולה אליי הביתה לשתות קפה ועוגה ביחד. וכך היה שבועות, שהוא היה דואג לי ושומר עליי.
אפילו בזמן הקורונה כאשר חלה אני דאגתי לו וכשאני חליתי הוא התייצב לצידי בכל מה שביקשתי.
כאשר התחילו הסגרים ביקשנו להיחשב כבית אחד בשביל שנוכל להיות ביחד ולא בנפרד אחד מהשנייה בשל המגיפה. פשוט לא הסכמנו להיפרד.
לבסוף, היינו שנינו באותו זמן בבית החולים “שיבא”. כי אני נפלתי על הברך והוא היה במחלקת קרדיולוגיה.
לצערי, לא הספקתי להיפרד ממנו כשנפטר, כאשר הוא כבר בן 100 שנים.
ישראל תמיד היה אומר ״כל אדם אשר שומר לעצמו את היכולת
לראות יופי, לעולם לא יזדקן״. וכך גם פעל כל חייו.
