בבית אחד, בין הרצאה להתעמלות, מצאו שלמה ואילנה גם שגרה תומכת וגם אהבה גדולה. השניים, שעברו כל אחד בנפרד להתגורר בבית פנחס רוזן – מספרים על החיים הטובים להם הם זוכים, ליחס חם מצד העובדים, ארוחות חמות ובריאות, חוגים הרצאות ואהבה חדשה שהגיעה בהפתעה
מאת: קרן שלהבת
בגיל שבו רבים כבר מצמצמים תנועה ומוותרים על הרגלים, שלמה מלכיאור בן ה־92 עדיין יוצא לבד לקניות. לא מפני שאין מי שיעזור – אלא מפני שהוא רוצה. “עצמאות”, הוא אומר, “זה דבר שלא מוותרים עליו כל עוד אפשר”. המשפט הזה, שנאמר בפשטות, מסמן היטב את רוח החיים בבית הדיור המוגן בית פנחס רוזן: מקום שמאפשר לדייריו להמשיך לחיות חיים מלאים, פעילים ובטוחים וגם, לפעמים, להפתיע את עצמם מחדש.
שלמה נולד בגרמניה וברח עם משפחתו לארגנטינה לפני המלחמה. בגיל 20 עלה לישראל, היה קיבוצניק, התחתן, עבר לאשדוד של הימים הראשונים ולאחר מכן לערד. לפני כ־13 שנה, אחרי פטירת אשתו, קיבל החלטה לא פשוטה: לעבור לדיור מוגן. “סיירתי בכמה מקומות”, הוא מספר, “והבית הזה מצא חן בעיניי. הבת שלי גרה עשר דקות מפה וזה היה חשוב. ידעתי שכאן אקבל מענה, בלי להיות תלוי באף אחד.
הבחירה התבררה כמדויקת. שלמה, שבמהלך חייו עבד בעיקר בתחום אחסון וניפוק דלק, לא הגיע לכאן כדי “לנוח”. להפך. הוא הפך לדמות פעילה בקהילה: היה חבר ועד ואף יו”ר ועד, יזם פעילויות וחוגים בבית.
אהבה
בית פנחס רוזן, לדבריו, הטרוגני. יש בו אנשים שונים, מרקעים מגוונים, עם תחומי עניין אחרים. “בתוך כל זה אתה מוצא את הידידים שלך”, הוא אומר. “והאנשים הם אלה שעושים את המקום”. אולי משום כך, כשהוא מתאר את השינוי מאז המעבר, הוא לא מדבר על ויתור אלא על הסתגלות. "הפכתי אלמן, וזה לא פשוט. אבל אני מסתגל מהר. אמרתי לעצמי – מקום זה לא מה שקובע. האנשים קובעים".
ואז, בגיל 92, קרה משהו שהוא לא תכנן: אהבה. "פגשתי איזו גברת שמצאה חן בעיניי", הוא מספר בחיוך. "הכרנו קודם, אבל בשלב מסוים הזיק נדלק. והיום אנחנו ביחד". כששואלים אותו מה הוא הכי אוהב בבית – התשובה מגיעה מיד: “את אילנה".
“הסתגלות היא חלק מהחיים”
אילנה קלוייזנר בת ה-89, נולדה בתל אביב, ובמהלך ילדותה המשפחה עברה לפרדס גן חיים, אחר כך לרמת השרון ולרמת גן. "עברתי הרבה שינויים, ולא תמיד היה קל אבל החיים לימדו אותי להסתגל".
היא למדה בשכונת בורוכוב, הייתה בשומר הצעיר, שירתה בנח”ל ואף חיה תקופה בקיבוץ זיקים. בהמשך למדה בירושלים, נישאה לבעלה עוזי, והשניים עברו להרצליה, שם גידלו שלושה ילדים. לפני כשש שנים עברו יחד לדיור המוגן בבית פנחס רוזן, בעקבות מצבו הבריאותי של עוזי. כשנה לאחר מכן הוא נפטר – ואילנה נשארה בבית פנחס רוזן.
"כאן אני חופשיה – לא צריכה לבשל ולנקות"
"זה שינוי גדול”, היא מודה. “עברתי לדירה אחרת, הבאנו רק את מה שחשוב. אין בית לנהל, אין תחזוקה יומיומית – וזה מקל". אילנה יצאה לפנסיה בגיל 65 לאחר שעבדה באוניברסיטה הפתוחה, ומצאה בבית פנחס רוזן מסגרת שמאפשרת לה למלא את היום בתוכן: התעמלות בבקרים, הרצאות ומוזיקה אחר הצהריים, ערבי ברידג’ כמה פעמים בשבוע.
אך מעבר לפעילויות, מה שנותן לבית את אופיו הוא חיי החברה. בכל יום בשעה שלוש וחצי, מספרת אילנה, מתכנסים דיירים בלובי לקפה ועוגה. "אנחנו תשעה אנשים סביב שולחן אחד. מדברים, צוחקים. זו שעה מאוד נחמדה ביום".
כששואלים אותה מה היא אוהבת בבית, היא לא מהססת: “את שלמה, כמובן. מעבר לכך, היא מדגישה את תחושת הקהילה והיחס האישי. “זה בית קטן, וזה יתרון עצום. אתה לא הולך לאיבוד".
בית שהוא קהילה
גם שלמה מצטרף להדגשה הזו. "הצוות פה מעולה", הוא אומר. "כולם מכירים את כולם. היחס משפחתי".
לדבריו, המשמעות מבחינתו בבחירה של מגורים בדיור מוגן בגיל השלישי ברורה: "כל עוד אדם עצמאי – הוא יכול לעשות הכול. אבל זה יכול להשתנות מיום אחד לשני. ואז טוב להיות במקום כזה. לא להיות לבד".
בבית פנחס רוזן, נראה, לא מדובר רק בביטחון ובשירותים. מדובר באפשרות להמשיך לחיות חיים מלאים: לבחור מתי להיות לבד ומתי להיות בחברה, להישאר עצמאי אך לדעת שיש גב, להמשיך ליזום, לפעול, ואפילו להתאהב מחדש.
בין קפה של אחר הצהריים, הרצאה בערב והליכה עצמאית למכולת – שלמה ואילנה מוכיחים שהחיים הטובים לא נגמרים בגיל מסוים. לפעמים, הם פשוט עוברים דירה.
