תמר לנדאו, ששרדה את זוועות השואה והכירה את בעלה שמחה במחנה הילדים אליו נלקחו, מספרת על החיים בין אלפי גופות, הרגע שבו הבריטים הגיעו להצילם, ובניית משפחה חדשה בישראל. “במיוחד אחרי השבעה באוקטובר עלינו לזכור את לקחי השואה ולהעבירם לדורות הבאים”
מאת: קרן שלהבת
תמר לנדאו (93) שרדה את השואה ואת צעדת המוות, מתגוררת כיום ב’בית מוזס”, בית דיור מוגן בירושלים. לנדאו מספרת שלא חלמה על כך שתגיע לישראל ותזכה להקים משפחה. כשצעדה בצעדת המוות היא הייתה בקושי בת 13 – אסירה יהודיה שנכלאה במחנה ברגן בלזן, בתת-תנאים של קור ורעב, ממתינה לתורה להישלח לצעדת המוות.

לאחר שחרורם של היהודים על ידי הבריטים, היא הכירה את שמחה בן ה-15 שהפך לימים לבעלה. השניים התגוררו בירושלים כשתמר הפכה לגננת ואילו בעלה למד כלכלה, השלים לתואר ד”ר והפך לציר כלכלי בבון שבגרמניה.
תמר: “שמחה התחבא במהלך המלחמה בברלין – כך הוא הצליח להינצל מציפורני הנאצים. לאחר שחרור ברגן בלזן הועברנו על ידי הצלב האדום לבית ילדים בשם בלנקנייזה – בפרבר ליד המבורג שם קיבלנו חינוך ציוני והכשרה לפני העלייה לישראל. בהמשך עשו על המקום סרט ואנחנו מופיעים בו. כאן בארץ הגענו לקיבוץ דורות ושנינו התגייסנו לפלמ”ח כדי להגן על הארץ”.
לנדאו שמתגוררת כיום בבית מוזס מספרת על ערמת הגופות שנערמו עליה רגע לפני שחרורה מהמחנה הארור שהותיר צלקות בנפשה אך לא שבר אותה. “אני לעולם לא אשכח את מראה הזוועות. הגרמנים ירו בנו כמו זבובים, מדובר במאות גופות שנערמו אחת על השנייה. באותם רגעים לא יכולתי לחשוב על כלום הייתי מבועתת. לא יכולתי לדמיין ולו לרגע שאקים משפחה ואחגוג כאן ימי הולדת – במקום בטוח עם חברים חדשים שהכרתי”.
תמר שעבדה כגננת במהלך חייה ומספרת על התלאות שעברה על איבוד כל משפחתה שנספתה בשואה ועל החיים בארץ שלמרות העוני בתחילת חיים המשותפים שלה ושל בעלה – היו טובים. “פעם הסתפקנו במעט והיינו מאושרים. כיום העם שלנו מפולג דבר שמקשה על החיים שלנו כאן”.
יש כאלו שמשווים את ה-7 לאוקטובר לשואה
“למרות הקושי ואני מזדהה עמו – הייתה שואה אחת ואני שהייתי שם יכולה לומר ששום דבר לא משתווה לה”.
מה את חושבת כשאת שומעת על גורלם של החטופים שלא יזכו לשוב אלינו?
“כל המצב כרגע מאוד קשה. אני מקווה שכולם ישובו הביתה ובקרוב. לפני שנפלתי ומצבי הדרדר נהגתי ללכת לכיכרות כדי להזדהות עם המשפחות -כעת קשה לי”.
נותר לך משהו מהימים ההם במחנות הריכוז, תמונות ממשפחתך שנספתה בובה שקיבלת או חפץ אחר?
“לא נותר לי כלום מלבד תמונה אחת של בעלי שמחה שצולמה בעת שקיבל דגל מדוד בן גוריון שהגיע בזמן ששוחררנו ממחנה ברגן בלזן. הוא קיבל את הדגל מבן גוריון כאות גבורה לכך ששרד את השואה כשהתחבא במשך שלוש שנים מבלי שימצאו אותו. בן גוריון אמר לו ‘ילד חמוד – אתה גיבור ומסמל את מה שילדי היהודים עברו’. את הדגל הענקתי לנכדי לוטן כשמלאו לו 13.

הזיכרונות והסיפורים הם אלו שנותרו לי אותם העברתי לילדי ונכדיי. אסור לנו לשכוח את מה שקרה ואנחנו חייבים להיות מאוחדים וחזקים מול אויבים שלנו. למזלי זכיתי להינצל ולהקים משפחה לתפארת. יש לי שלושה ילדים שישה נכדים ושתי נינים”.