ספרים לגיל השלישי

ספרים לגיל השלישי: ספרים רבותיי, ספרים 

ספרים לגיל השלישי הם בסגנון שונה. ככל שאנו מתבגרים הספרים הפשוטים אינם מדברים אלינו. אנו מחפשים הרבה יותר עניין, יותר מורכבות. הרי כשאנו מתבגרים צברנו מעט ניסיון וקראנו מעט ספרים בחיינו בלשון המעטה. אך מה עם כתיבת ספרים?

יצאנו לשטח לבדוק בבתי הדיור של חברת מעונות הורים מה קורה וכיצד הם בעצמם כותבים ספרים לגיל השלישי ולגילאים השונים.

לא מעט דיירים בבתים השונים של חברת מעונות הורים כתבו ספרים לאורך השנים ובגילם המופלג ממשיכים לכתוב ולקבל השראה מהסובב אותם בבתי הדיור המוגן. בואו ונכיר כמה מהם.

ממרום גילם של דיירנו ישנם המון סיפורי חיים מרתקים שחוץ מלספר אותם אחד לשני, הם כותבים את אותם זכרונות לכדי סיפורי חיים שלא נועדו אך ורק למשפחותיהם אבל יוצאים כספרים דרך הוצאות ספרים ונמכרים לציבור. לחלק מדיירנו חיידק הכתיבה אינו זר להם. חלקם מעיד שכתבו יומנים הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות וכעת, שיש להם לא מעט זמן פנוי, הם מתפנים לרכז את אותם זכרונות כספר עלילתי.  

אף פעם לא מאוחר לכתוב ספרים ותהליך הכתיבה הוא מעין תהליך תרפי ופורקן על מנת לסגור דברים לא פתורים או לשחרר עכבות שישבו על לבם במשך השנים. הנייר סופג הכל ולפעמים תהליך הכתיבה יכול להוריד מתחים, להפיג פחדים. ישנם הרואים בתהליך הכתיבה גם סוג של אימון קוגניטיבי למוח והימנעות ממחלת האלצהיימר, משחרר מתחושת הבדידות וגורם להמשיך לדמיין וליצור. 

למעשה כמה מהסופרים הידועים והפעילים בישראל חצו את גיל ה-80 כמו סמי מיכאל (95), סופר ונשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל אשר מתגורר בחיפה, רות סירקיס (85) עיתונאית אוכל, מחברת ספרי בישול ומוציאה לאור. מתגוררת בתל אביב ווולטר בינגהם (98), עיתונאי, כותב מאמרי דעה וכתבות בג’רוזלם פוסט. 

הדיירים שלנו מספרים

ספרים לגיל השלישי ולגיל הבוגר נכתבו גם בקרב דיירי חמ”ה מעונות הורים וישנם לא מעט החוטאים בכתיבה. הבה נכיר 3 מהם.

חוה עמית, (95), דיירת בית אניטה מילר.

ספרה: ״חיינו היפים״, אוטוביוגרפי, הוצאה עצמאית 2012 

בימים אלו חוה עמית, דיירת בית אניטה מילר מציינת עשור ליציאת ספרה ״חיינו היפים״, ספר אוטוביוגרפי עלי ועל בעלי יהודה ז״ל שהלך לעולמו ב-2012 המספר את סיפורו כיליד העיר תל אביב כנציג הנוער הישראלי דאז. חוה שעלתה בגיל 9 מברלין מספרת גם על ילדותה בגרמניה. הורי, ארתור רוזנברג ופרידל רוזנברג היו בין מייסדי קופת חולים מכבי ובין חברי ארגון יוצאי מרכז אירופה. ״לשמחתי לא חווינו את השואה בזכות אבא שלי שהשתוקק לעלות ארצה״, מספר חווה. 

״תמיד אהבתי כתיבה יוצרת והייתי בחוג שמעודד ומטפח אנשים עם חיידק הכתיבה ושם גמלה בליבי החלטה לכתוב ספר בהוצאת עצמאית. המון ילידי תל אביב של פעם הזדהו עם עם הסיפורים מתוך הספר שמלא בהומור ותיאורים קסומים על העיר כמו הפסקה הזאת מתוך הספר״: 

״מהיום הראשון לבואנו לגור בת”א, אהבתי את הים. קרבת מגורנו לים, אפשרה לנו ליהנות ממנו. היה חורף כשהגענו, הים היה סוער, והיה בו קסם מיוחד, גליו התנפצו אל החוף במחזוריות, כשהם שוצפים בקצף לבן ובתנועה מעגלית״. לקריאת פרק מתוך הספר מוזמנים לקרוא בהרחבה בגיליון חממה של חודש יוני (מוטי – אנא תהפוך את המילים חממה של חודש יוני להייפר לינק ותקשר את זה לגיליון) 

״הילדים והנכדים מאוד היו גאים בי על הספר שלי ועבורם זה תיעוד יקר של תחילת המורשת המשפחתית בארץ ישראל״. 

שבוע הספר מרגש אותך?

״בוודאי! שבוע הספר תמיד מרגש אותי אבל מאז הקורונה אני מרגישה כמו אסירת ציון ונמנעת ללכת למקומות ציבוריים. בזמנו לא פספסתי אף יריד של שבוע הספר והליכה לכיכר רבין תמיד לוותה בהתרגשות רבה. ההליכה בין הדוכנים, ריח הכריכות החדשות, הפגישה עם הסופרים שמגיעים לחתום על ספריהם. הכל שם היה קסום עבורי״

סופר אהוב או ספר אהוב ולמה? 

״אני מאוד אוהבת את מאיר שלו ועמוס עוז והספר האהוב עלי הוא כמובן “סיפור על אהבה וחושך”. אני קוראת גם ספרות באנגלית ולפעמים אפילו גרמנית למרות שסיימתי רק חצי כיתה ד’ בברלין. קראתי עכשיו 6 ספרים על אותה סופרת יאנה ג’פריס״.

מקורות השראה?

״כתבתי ספר בדיוני על טייס שנופל בשבי הסורי וטרם הוצאת אותו. כמובן ששמעתי המון סיפורים על שבויי מלחמות ישראל, חקראתי את התחום ומכך עלה לי הרעיון לספר הנוכחי שלי.״  

שושנה לוי (93), דיירת בית מוזס 

ספרה ״קורות חיים״, אוטוביוגרפי, הוצאה עצמאית 2015 

״נולדתי ב-1928 בוושינגטון ולאחר שלוש שנים נתקפתי בפוליו, שאז היתה מגיפה קשה בארה”ב״, מספרת שושנה לוי (93) דיירת בית מוזס. ״נפגעתי ברגלים, ואז לא ידעו שגם כשהמצב משתפר, יש מקרים רבים שהחיידק נשאר ישן בגוף הילד ותמיד בעיניים. עלינו ארצה כשהייתי בת שבע. הטיפול  ברגלי כאן היה באמצעות גבס ובהמשך עם ברזלים וכל השנים האלה למדתי בבית. מכיוון שהייתי מרותקת למיטה עד גיל 14, הביאו לי מורה לעברית בשם לאה גולברג שדאג הייתה לגמרי אנונימית״. 

“בשנות השמונים חזרו בעיות הרגלים בצורה קשה ועברתי מספר ניתוחים שלא עזרו למצב העיניים, בשל ההרדמות הארוכות. הפסקתי לעבוד ב-1996 בגיל שישים ושמונה אף שנתבקשתי להמשיך. מותה של אימי האהובה היה עבורי מכה קשה. עם יציאתי לפנסיה התחלתי בשנים רבות של התנדבות. 

עזרתי לפרופ’ זסלני להקים את ער”ן (עזרה ראשונה נפשית), התנדבתי ב”אוזן קשבת” מאחר שבקושי ראיתי וכבר למדתי ללכת עם מקל עיוורים, הקמתי קבוצה לפנסיונרים במועדון “דלת פתוחה” ואת העמותה לישראלים מתנדבים.

התעוורתי סופית ב-2013 וההתלבטות היתה קשה מה הלאה. בתי חשבה שמוטב שאשאר בדירתי המקסימה בעמק רפאים עם מטפלת, אבל ידעתי שזה לא מתאים לי וב-2014 עברתי לבית דיור מוגן בית מוזס. צביקה, מנהל בית מוזס דאז, לא האמין שאני עיוורת. בשנה הראשונה כאן, סיימתי את כתיבת ספרי – קורות חיים – שעותק שלו נמצא בספריה.

ב-2016 בני נפטר מסרטן ומספר שבועות אחר כך עיניי, שהיו כמעט שחורות כל חיי, הפכו לתכלת. לפרופסורים ב”הדסה” לא היה הסבר רפואי. מנסיוני בחיים אני רואה שהדברים החשובים ביותר לאדם זה להכיר את עצמו בעצמו. אני עבדתי על עצמי שנים רבות. אני מכירה את חולשותי ואת חוזק האופי וכוח הרצון שלי. אלה דברים לדעתי לא מולדים שניתן לפתח, עם כוח רצון ומעל הכל ללא פחד –  מאנשים, מצבים וכוחות עליונים״.

ברכה סטוק (94), דיירת בית פנחס רוזן, הוצאת לדורי 2010 

ברכה, דיירת בית פנחס רוזן כתבה 2 ספרים. אחד בעברית ואחד באנגלית.  

ספרה בעברית ״מה קרה למר עכבר״ מדבר על תושיה, חברות ועל עזרה לאחר. מר עכבר נעלם למשך שבוע וכל חיות השכונה מתגייסות ואצות למעורה. שם הם מגלות את מר עכבר שנזקק לעזרה ונחלצות מיד לעזרתו. לא להילחץ, הסוף מתוק. ״הדבר הכי נחמד שאני מאוד יצירתית ומתעסקת בהמון דברים. ״פעם ראיתי עכבר ופינטזתי על סיפור שלם סביבו וכך נולד הרעיון לספר״, מספרת ברכה. 

ברכה הייתי בעברה מורה, עיתונאית ומעצבת פנים. עד לפני 20 שנה היא עוד עבדה במערכת עיתון הארץ ושימשה כעוזרת של העורך הספרותי של ד״ר יעקב הורוביץ.

״אני מאוד אוהבת לכתוב. כתבתי 20 ספרי ילדים שטרם יצאו ויש לי לפחות 20 יומנים מגיל 7 משנת 1949 וכל הזמן אני כותבת.  לימדתי מורים באמריקה איך ללמד עברית. הייתי לי קבוצה של 30 דיירים שגרו איתי בבית פנחס רוזן שלימדתי אותם במשך 12 שנה ספרות ושירה 2 קורסים שונים.״  

ספר באנגלית – Bracha Means Blessing דן בנושא ההנאות והפחדים הכרוכים בגידול ילד מאומץ, בבית שמדבר 2 שפות. הספר מעלה תובנות על תהליך ההורות בכלל ועד הצצות לחיים של בני הזוג סטוק כפי שחיו בשנות השישים בתל אביב בישראל ובניו יורק.הספר נכתב על בנה המאומץ עדלי, כשכיום הוא מרצה בכיר בבצלאל. ״חיכיתי 10 שנים שיהיה לי ילד משלי ולא יכולתי ללדת״ 

ברכה מאוד גאה בכך שבעיתון החממה מככבים לא מעט משירה כמו השיר הזה: 

זו דרכי

לשוטט ולשוב אל מעבר לחושך לבוא 

אל מקום הפריחה היפה

אל נאות עזובים מישוב 

אל חיקך הרחום – אדמה 

זו דרכי 

לשוטט ולשוב 

לחבק בהמון רגשותי 

את ציצת תפארתך – הפרחים 

ולשוב עמוסה כפרפר 

רגבים 

רגבים 

רגבים

לסיכום, ספרים לגיל השלישי נכתבים גם על ידי הגיל השלישי. והאמת, מילותיהן אשר בספרים ובשירים אותן כתבו הסופרים בגיל השלישי הינן מכילות עומק וכוונה עמוקה מאד.