בית פנחס רוזן

רמת חן

בית אניטה מילר כהן

רמת חן

"תכניות למחר" ראיון עם הדיירת אנטוניה אהרונוביץ'

מאת: רשת חמ"ה דיירת בבית ההורים "פנחס רוזן" ברמת חן

תכירו את אנטוניה אהרונוביץ’ היא בת 97. התיישבנו איתה לשיחה קצרה על עצמה, על החיים בבית ההורים פנחס רוזן ועל המצב במדינה לאחר אירועי ה-7.10.

 

אני במקור מרומניה, וחייתי 50 שנה בעיר רחובות עד שהגעתי לפה. פה התחלתי חיים חדשים, חברים חדשים וסביבה חדשה, הכל חדש. מצאתי פה הרבה אהבה והרבה דאגה מהסובבים אותי וכל יום הוא מתנה.

אני פה בבית פנחס רוזן ומברכת על כך כל יום, כבר 13 שנים, אני נושמת ומנסה להמשיך שלא יהיה יותר גרוע. קורים כל כך הרבה דברים מסביב שטוב שיש קורת גג, מישהו שדואג לך ועושה אותך מאושר.

יש לי מחלה שקוראים לה זקנה מתקדמת, הגעתי לגיל 97 ואני חושבת שאלוהים חושב שאני עדיין גרה ברחובות כי הוא כנראה מחפש אותי במקום אחר או ששכח ממני. מצד אחד אני רוצה שזה יגמר מצד שני לוקחת ויטמינים על מנת להיות בריאה. על הרבה דברים צריך לוותר אבל גם מצאתי עיסוקים אחרים.

ואני מרגישה בסדר מתכנתת תכניות מהיום להיום בלי תוכניות ליום למחרת.

 

בחיי המקצועיים הייתי רופאת ילדים, אני מאוד קשורה אליהם ואינני לא יכולה לראות את הזוועות שקרו לילדים שלנו על ידי החיות האלו. ילד בן 10 חודשים בשבי זה משהו שאי אפשר להאמין לו. לאן הגענו?

כשאני אפגוש את אלוהים אני אשאל אותו, איך נתת לדברים כאלו לקרות? וזה לא בשליטתי, אני לא יכולה לעזור ולא יכולה למנוע, השנאה היא ללא גבול וזה מכאיב לי.

לחשוב על מה שהילדים האלו עברו ועוברים בשבי, אני מכירה חברה שהייתה ילדה בתקופת השואה בפולין, היא ואחותה התאומה “ביקרו” במרפאה של ד”ר מנגלה. את מה שהיא חוותה שם היא לקחה איתה עד יומה האחרון, דברים כאלו לא עוברים. אנחנו לא יודעים מה יהיו ההשלכות על חייהם של הילדים האלו.

ועדיין יש בעזה חטופים שהם לא מוכנים לשחרר, הם בטח לא אוכלים ועכשיו עוד מגיע החורף ובטח קר להם.

מה נגיד, אם לא רוצים לשחרר אותם? מה עושים איתם? אומרים שהרגו את הילדים הקטנים הג’ינג’ים, מה נכון? מה לא נכון? אף אחד לא יודע. הייתי רוצה שלצלב האדום יהיה יותר כוח להיכנס לבדוק לשלומם של החטופים לדאוג להם לתרופות ולטיפול ראוי.

לכל הדברים בחיים כעת יש פרופורציה אחרת דברים עליהם התלוננתי מרגישים כעת כמו מתנה בגלל הידיעה שיכול להיות יותר גרוע ולכן צריך להמשיך ולהילחם ולא לוותר.

 

לחברים הצעירים שקוראים את הכתבה אני רוצה להגיד שהעבודה היא התרופה הטובה ביותר לכאב, לשבת בבית ולצפות בטלוויזיה כל היום בסיפורים קשים רק מונע מכם את היכולת לעבור את התקופה הקשה הזו שנפלה עלינו. תלכו, תעזרו לחקלאים, קחו חלק ותנו יד בכל דרך שאתם יכולים לעזור.

הממשלה שלנו לא עושה כמעט כלום ואנחנו האזרחים הרמנו את הכפפה והתחלנו לדאוג למפונים ולכל מי שנפגע כתוצאה מהמלחמה. כל אחד עם היכולת שלו, לתת בגדים, לתת מוצרים בסיסיים, הכל.

אני מאחלת לנו שאולי יום אחד נזכה לשלום ומקווה שתחושת הביטחון שלנו תחזור ובעיקר שיהיה שקט, שלא אני ולא אף אחד אחר נצטרך לתכנן תוכניות להיום, אלא גם ובעיקר תוכניות למחר.

Call Now Button