פולין, גליציה, העיירה אוז'יראן. היום יום קיץ חם.
האיכר הפולני ערם ערמות של שחת בחצר והעבירן לרפת, מאכל לפרות.
בתוך הבור הלוהט, שמתחת לרצפת הרפת, שמעו האישה ושתי הילדות את קול צעדי האיכר ואת מילות החיבה שמלמל לפרות.
לפתע נשמע קול חריקת גלגלי מכונית שעצרה בחצר. לרפת התפרצו כמה אנשים, מגפיהם נוקשים על הרצפה. האיכר קפא על עמדו, "איפה היהודונים?" נשמעה השאגה. והאיכר, בקול רועד: "אין כאן שום יהודים". "באמת?" לגלג הקול.
האישה ושתי הילדות, שכרעו שפופות בבור, כאילו התכווצו עוד יותר. מלמעלה נשמעו מלמולים בגרמנית שאת תכנם לא הצליחו לפענח, ואחריהם קול מגפיים מתרחקות. אחרי מספר דקות חזר ונשמע קול המגפיים שאליו נלווה קול דשדוש רגליים נוספות. "ובכן", חזר ונשמע הקול, "הוצא את היהודונים או שנירה באשתך ובבתך".
האיכר צנח על ברכיו כשהוא מלמל "אלוהים שלי" ובקול חנוק מדמעות התחנן "אנא מכם . אל תפגעו במשפחתי. אין פה שום יהודים." שוב נשמעו מלמולים בלתי מובנים ואחריהם שוב נישא הקול: "חשוב היטב". והאיכר- "אין יהודים פה . וכי הייתי מסכן את חיי אשתי ובתי למען יהודים?" נראה ש"ההגיון" שבדבריו חדר סוף סוף לראשם של הקלגסים והם הסתלקו תוך השמעת גידופים ואיומים. והאישה ושתי הילדות העזו שוב לנשום.
תשעה חודשים החביאו האיכר ואשתו את האישה ושתי בנותיה, עימן היו להם יחסי שכנות טובה עד למלחמה, חינם אין כסף. עם תום המלחמה יצאו השלוש ממחבואן. מיהודי הסביבה, שרדו רק מעטים. לא היה להם בית לשוב אליו כי בדעת האוקראינים והפולנים, שהשתלטו על בתי היהודים, לא עלה להחזירם לבעליהם.
השורדים התכנסו בבתי הגטו בעיירה בורשצ'וב. ביניהם היו גם האישה ושתי בנותיה. בוקר אחד הופתעו לראות את מצילן ומשפחתו בעגלה, ובה מעט מטלטלים, ליד משכנן בגטו. הן ירדו לברר במה העניין והאיש הסביר כי האוקראינים גרשו אותו מחוותו ואיימו לרצוח אותו ואת משפחתו אם יעז להתלונן. בדרכו לתחנת הרכבת, בדרכו לפולין, החליט לעצור ולהיפרד. האישה שאלה לאן בדיוק בפולין הוא נוסע והתשובה הייתה שאין לו מושג.
בעודם משוחחים עלה בדעתה של האישה כי אין למשפחה המסכנה בעגלה לא אוכל ולא בגדים. ופתאום עלה במוחה רעיון. היא ביקשה מהאיש לחכות כמה רגעים ונעלמה. באותה העת דאג הג'וינט לשלוח ליהודי העיירה, כמו ליהודים ברחבי אירופה, חבילות מזון ובגדים. בעיירה הייתה ועדה מיוחדת שחילקה את החבילות בין השורדים. האישה רצה אל משרד הוועדה, סיפרה את סיפור הצלתה, וביקשה לקבל כמה חבילות עבור מצילה. הוועדה נענתה ולא היה גבול לשמחת המשפחה הפולנית.
לימים, הגיעו השורדות לארץ ישראל, אחרי שהיטלטלו ברחבי אירופה בסיוע אנשי "הבריחה", ולאחר ששהו שנה וחצי במחנה מעצר בריטי בקפריסין, הן איתרו את מציליהן בעזרת "הצלב האדום" ועד יום מותן תמכו באותה משפחה ככל יכולתן הכלכלית.
השורדות גם רצו להכניס את שמות המצילים לרשימת חסידי אומות העולם ב"יד ושם" אלא שהאיש סירב. למה? "כי אין לדעת לאיזה כיוון העולם הולך, ואולי בעתיד יינזקו ילדיי משום שהצלתי יהודים."
