לטפס על האוורסט של החיים
בגיל השלישי מצאה פיי ליפשיץ, דיירת בבית מוזס בירושלים דרך להתמודד עם הפחדים והאתגרים באמצעות שירה אישית. בספרה החדש היא מעניקה למילים מקום שבו גם הזקנה הופכת למסע של יצירה, תקווה ואומץ.
בגיל שבו רבים מתמודדים עם שינויים, פחדים ואובדנים, פיי ליפשיץ מצאה נחמה דווקא במילים. דיירת בית מוזס בירושלים, שעלתה מדרום אפריקה והקדישה שנים לציור וליצירה, הוציאה לאחרונה ספר שירה חדש בשם Forget About Everest. . בין דפיו היא מתארת בכנות את ההתבגרות, החששות והתקווה ומזכירה שגם ההתמודדות היומיומית יכולה להיות הישג גדול לא פחות מהעפלה לפסגה הגבוהה בעולם.
"אני גרה בבית מוזס כבר כמעט שש שנים," מספרת פיי. "עליתי מדרום אפריקה לפני הרבה שנים. טוב לי כאן. פעם ציירתי הרבה יותר, והיום אני בעיקר כותבת שירה."
מי שמבקר בבית מוזס יכול להתרשם גם מהצד החזותי של יצירתה. ציוריה של פיי מוצגים בתערוכה במקום, אך בשנים האחרונות תפסו המילים את מרכז הבמה. במקום מכחול וקנבס היא בוחרת בדף ובעט, ובאמצעותם מעניקה ביטוי לרגשות, למחשבות ולשאלות שמעסיקות אותה.
במהלך השנה האחרונה כתבה שירים רבים, מבלי שתכננה תחילה להפוך אותם לספר. "לא חשבתי בהתחלה לעשות ספר," היא מספרת. "אבל אחר כך ראיתי שיש לי שירים שאני חושבת שהם טובים. כבר פרסמתי כמה ספרי שירה לפני כן, אז החלטתי להפוך גם את השירים האלה לספרון."
כך נולד Forget About Everest – ספר שירים באנגלית, המבוסס על מחשבותיה וחוויותיה האישיות. השירים עוסקים בניסיון החיים, במבט על הזקנה ובשינויים שמביא עמו הגיל. הם אינם מנסים לייפות את המציאות, אלא להתבונן בה בכנות.
לדבריה, "השירים קשורים לניסיונות שלי ולהתייחסות שלי לזקנה. הם מאוד אישיים."
כשהמילים נותנות מקום לרגש
אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש והגרונטולוגיה מציינים לא פעם כי כתיבה יכולה לסייע לאנשים לעבד רגשות, להתמודד עם תקופות של שינוי ולהעניק משמעות לחוויות החיים. אין מדובר בתרופה או בפתרון לכל קושי, אך עבור רבים הכתיבה היא דרך להקשיב לעצמם ולארגן מחשבות ותחושות שקשה לבטא בקול.
אצל פיי נדמה שהכתיבה ממלאת בדיוק את התפקיד הזה. באמצעות השירה היא מצליחה לנסח פחדים, זיכרונות ותקוות ולהעניק להם צורה. במקום שהמחשבות יישארו רק בלב, הן הופכות לשירים שמאפשרים גם לאחרים להזדהות.
הפחד הגדול ביותר
לצד היופי שבזקנה, פיי אינה מסתירה גם את החששות המלווים אותה. "הכי מפחיד אותי בזקנה זה להיות זקנה עם מחלות. בלי בריאות טובה זו לא זקנה טובה. אני מפחדת לסבול."
זוהי אמירה שרבים מבני הגיל השלישי מזדהים עמה. לעיתים, החשש אינו מפני חלוף השנים עצמן, אלא מפני אובדן העצמאות, הכאב או התלות באחרים.
דווקא מתוך המקום הזה נולדים השירים שלה – לא מתוך ייאוש, אלא מתוך רצון להבין את המציאות ולמצוא בה משמעות.
כל יום הוא פסגה חדשה
שם הספר, Forget About Everest, מקבל משמעות מיוחדת כשפיי מסבירה את אחד המסרים המרכזיים שבו.
"בשירים אני אומרת שלפעמים אנחנו עוברים קשיים שהם אפילו יותר קשים מאשר לטפס על הר האוורסט. אנחנו גיבורים בזה שאנחנו מצליחים לעבור עוד יום אחד."
לצד הכתיבה, פיי מדגישה את חשיבותה של הסביבה שבה היא חיה. "בית מוזס נותן לי ביטחון, תחושה של חום והרגשה שדואגים לי. אני יכולה לסמוך עליהם. יש כאן גינה נהדרת עם הרבה ירק ופרחים, מקבלים אוכל טוב, שומרים עלינו ונותנים לנו ביטחון והרגשה שלכולם שאכפת מאיתנו."
עבורה, הבית אינו רק מקום מגורים, אלא גם מרחב שמאפשר לה להמשיך ליצור. העובדה שציוריה מוצגים בתערוכה במקום מעניקה לה תחושת הערכה ושייכות ומעודדת אותה להמשיך לעסוק באמנות, גם אם כיום היא בוחרת לעשות זאת בעיקר באמצעות השירה. סיפורה של פיי ליפשיץ אינו רק סיפור על ספר שירה חדש. זהו סיפור על אישה שבחרה להתמודד עם אחת מתקופות החיים המורכבות ביותר באמצעות יצירה.
בזמן שהשנים מביאות איתן שאלות, פחדים ושינויים, היא מצאה במילים דרך להעניק משמעות למסע. השירים אינם מבטלים את הקשיים, אלא מאפשרים להביט בהם בגובה העיניים ולהמשיך לצעוד.
