לרגל “יום החברות הבינלאומית” – יום המוקדש לחגיגת הקשרים האנשים הקרובים, נפגשנו עם שתי דיירות מבית הדיור המוגן פנחס רוזן, שמספרות שגם בגיל השלישי ניתן לרקום חברות אמיצה
כתבה: קרן שלהבת
לאורך ההיסטוריה האנושית, החברות שימשה בסיס לבניית קהילה, לתמיכה הדדית ודרך להתמודד עם קשיי היום-יום ואף לחגוג יחד אירועים משמחים. כיום, נראה שדווקא כשהאמצעים ליצירת קשרים קלים יותר – אנשים נוטים לשוחח אחד עם השני דרך המסכים ופחות משקיעים בפגישה פרונטלית. יום החברות מבקש להאיר את הקשרים שלנו ודורש מאיתנו לשאול את עצמנו מתי בפעם האחרונה הקדשנו זמן לחבר אמיתי, לא כי היינו צריכים – אלא כי רצינו?
יהודית רדנאי ואיילה וסילבר, שתי נשים שנפגשו בבית הדיור המוגן פנחס רוזן רק לפני חודש – מספרות על ה’קליק’ שנוצר בניהן בין כתלי הבית, על נושאי השיחה המשותפים ועד כמה החברות והקשרים בגיל השלישי תורמים להן ומגרשים את הבדידות.
השתיים שאיבדו את בעליהן, מתגוררת כיום בבית פנחס רוזן ברמת גן – בית שמספק להן את כל צרכיהן אך בעיקר את הצורך בחברה.
יהודית רדנאי, ילידת בודפשט, עברה דרך ארוכה עד שהגיעה לבית הדיור המוגן פנחס רוזן. בארץ עבדה שנים רבות בניהול מעבדה המטולוגית בבית החולים מאיר והרצתה באוניברסיטה. היא התגוררה בגבעתיים וכשאיבדה את בעלה שלקה בתאומיות בהתקף לב, והרגישה שהבדידות סוגרת עליה. “אמרתי לעצמי – שנה הגיע הזמן לשינוי. לא רציתי להישאר לבד בבית ועברתי לכאן לפני כשנה”.
את חברתה החדשה איילה וסילבר, דיירת חדשה יחסית, פגשה רק לפני כחודש. “איילה היא אישה אינטליגנטית ונחמדה מאוד. למרות שהכרתי אותה לפני מעט זמן – נוצר בנינו חיבור”.
מה חיבר בניכן?
“להגדיר מה מחבר בין אנשים – זה קשה, אבל יש לנו שיחות על כל דבר. אנחנו שותות קפה יחד, אוכלות יחד, מטיילות, יושבות בהרצאות. אנחנו נוהגות גם לצאת לטייל במרכז הקניות שנמצא סמוך לבית”.
לדבריה של יהודית עבורה הקשר הוא הרבה מעבר לידידות יומיומית. “החברות הזאת סוג של ריפוי. זה לא ממלא את מקומו של בן זוג, אבל זה נותן תחושת ביחד. בדידות באמת יכול להרוג, והמקום הזה נותן לי גם מענה חברתי. יש לי עוד חברות שפגשתי בבית שאיתן אני מבלה”.
איילה וסילבר, שהגיעה לבית פנחס רוזן לפני כחודש וחצי, מספרת על הקושי לעזוב את ביתה ועל כך שרצתה להתגורר סמוך לבתה. “כבר כמעט חודשיים שאני כאן בבית פנחס רוזן. גרתי לבד במשך תקופה לא קצרה. במשך שלוש הצלחתי לשמור על שגרה די פעילה – עברתי לכאן בשל בעיה בריאותית, אך ההחלטה לעבור לא הייתה פשוטה. רציתי להיות קרובה יותר לביתי שגרה ברמת חן, וגם לשירותי רפואה, כמו תל השומר שנמצאים ממש בסביבה. ידעתי שאני לא יכול לחיות לבד, במיוחד לאור מצבי בריאותי שהדרדר מעט.
היו לי הרבה לבטים. עד כמעט לרגע האחרון הייתי עצמאית – בבית הפרטי שלי, ניהלתי חיים מלאים. הייתי חלק ממועדון קהילתי סמוך, רק מעבר לכביש, והייתי פעילה בו כמה שנים טובות. מאז שבעלי נפטר, אותו מועדון שימש ל כעוגן.
אני לא זוכרת בדיוק איך פגשתי את יהודית, אבל אני זוכרת היטב את החיבור בינינו. משהו היה שם – לא נזקקנו להסברים. היא קיבלה אותי בחום, ואפשרה לי להרגיש רצויה. ההתאקלמות לא הייתה פשוטה, אבל עצם זה שהתחלנו לשבת יחד בארוחת הבוקר, לדבר, לשתף – גרם לנו לחיבור.
אנחנו משוחחות על הכל – על החיים, על העבר, על מה שמעסיק אותנו עכשיו וצוחקות המון”.
האם לדעתכן ניתן ליצור חברויות אמתיות חדשות גם בגיל השלישי?
“איילה אני חושבת שכן. אולי אפילו יותר ממה שחשבתי. בנעורים, יש הרבה רעש, הרבה אגו, הרבה תחרות. היום – אני יותר פתוחה, יותר סבלנית. אני לא נדחפת ולא מהססת- . אני פשוט אומרת שלום, מציעה אוזן קשבת, זה מספיק כדי לבנות קשרים חדשים.
לפני שעברתי לכאן בתי נהגה לומר לי: ‘את אומרת שאת בודדה’ – וזו הייתה אמת כואבת. הבדידות לא תמיד מוחלטת, אבל היא מכרסמת. רציתי חיבור, חברות, משהו אנושי. כאן, במקום הזה, אני מרגישה שעם כל הקושי – יש גם הזדמנות. הזדמנות לבנות מחדש קשרים, לחיות קצת אחרת והכי חשוב שהכרתי את יהודית. אני חושבת שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה”.
