עשרות דיירים מבית אניטה מילר, ואנשי צוות התכנסו כדי לחלוק כבוד למיכאל סמוס, ניצול השואה האחרון של מרד גטו ורשה. בטקס חגיגי ומרגש בבית אניטה מילר ברמת גן הוענק לו אות ההוקרה מטעם ממשלת גרמניה – מידי שגריר גרמניה בישראל, שטפן זייברט
קרן שלהבת
האירוע שהתקיים ביום רביעי בבית אניטה מילר ברמת גן, נפתח בצלילי כינור נוגה, שניגן יצירה שהוסיפה עומק ותחושת טקסיות למעמד. מנהלת הבית, שושנה נש, הציגה בפני הקהל את קורות חייו של מיכאל סמוס – החל מילדותו בעיר דנציג שבפולין, החיים בימי הגטו הקשים ועד להישרדותו בנסיבות בלתי נתפסות. הקהל הקשיב בדריכות, חלקם בעיניים דומעות, כאשר נפרשו פרקי חייו של האיש שהפך לסמל חי של תקומה וחוסן.
“אלוהים השאיר אותי בחיים כדי שאספר על הזוועות. כל עוד אני חי – אמשיך לעשות זאת”, אמר מיכאל הנרגש.
שגריר גרמניה, שטפן זייברט שהגיע במיוחד לאירוע, עמד נרגש מול הנוכחים והדגיש את משמעות הרגע. לדבריו, עצם האפשרות להעניק אות מסוג זה בשם מדינתו לניצול שואה – היא עדות למסע ההיסטורי שעברה גרמניה, מהעבר האפל אל שותפות אמיצה עם מדינת ישראל. הוא הגדיר את ההוקרה למיכאל כאחד הביטויים המרשימים ביותר לפיוס, אך גם כהכרה אמיתית בגבורת הפרט.
מיכאל עצמו, כיום בן 99, ישב בשולחן הכבוד, זקוף וגאה. למרות גילו המתקדם, הוא נראה חד ומודע לכל פרט סביבו. פניו נשאו את חותם השנים -אך עיניו, מלאות ברק, שידרו אנרגיה של מי שעדיין מחזיק בשליחות ברורה. במשך שנים רבות נשא בלבו את הסיפורים מימי המלחמה, ואת המשימה להבטיח שהזוועות לא יישכחו לעולם.
סיפור חייו
כילד, בן שש בלבד, עבר עם אביו לגטו ורשה. התנאים היו קשים מנשוא: רעב, מחלות, ומעל הכול תחושת חנק מתמדת של קהילה שנדחסה לאזור צר מדי. כדי לשרוד, נאלץ לעבוד בתיקון קסדות ובמקביל לקח חלק בפעילות מחתרתית נועזת – הברחת נשק והכנת בקבוקי תבערה לקראת מרד הגטו. הסיכון היה עצום, אך האומץ גבר על הפחד.
במהלך השואה איבד מיכאל כמעט את הכול. הוא שרד מחנות השמדה שונים וצעדות מוות, ובאחד הרגעים הקריטיים הצליח לברוח אל חווה של איכר גרמני. לאחר ימים ללא מזון ושתייה, הוא התמוטט, ועם התעוררותו מצא את עצמו באמבולנס של הצבא האמריקאי. את אותו רגע הגדיר תמיד כלידה שנייה, רגע שבו זכה לחיים מחדש.
בתום המלחמה התאחד עם אמו ואחותו, ויחד עברו למחנה עקורים. משם המשיך לחיים חדשים בניו יורק, שם הקים משפחה ובנה קריירה כאמן. ציוריו, שנולדו כדרך לעבד את הזיכרונות הקשים, הפכו לסדרה מוערכת. דרך האמנות הצליח למצוא שפה חדשה לספר את סיפורו, שפה שחצתה גבולות ודורות.
בשנת 1979 עלה מיכאל לישראל והשתקע בה. מאז הפך לדמות מוכרת במסעות זיכרון ובמפגשים עם תלמידים, חיילים וקבוצות מחו”ל. הוא ראה בכך שליחות אישית – להעביר את זיכרון השואה לדורות שלא חוו אותה, ולהבטיח שהעבר לא ייטמע בתהום השכחה.
טקס ההוקרה לאיש ששרד את הזוועות ונותר לספר
בטקס ברמת גן עמדו הדברים האלו ברקע. מיכאל לא נזקק למילים גדולות כדי להמחיש את משמעות חייו. עצם נוכחותו, יציבותו והמסע הארוך שעבר, היוו שיעור עוצמתי לנוכחים. האורחים הרגישו כי הם משתתפים ברגע היסטורי: מפגש בין דיפלומט גרמני רשמי ובין ניצול שואה שמסמל את רוח ההתנגדות היהודית.
הקהל מחא כפיים ממושכות כאשר הוענק האות. חלק מהנוכחים התקרבו ולחצו את ידו, אחרים ביקשו להצטלם לצדו. רבים מהם הודו כי מדובר ברגע בלתי נשכח, לא רק בשל הכבוד שניתן לאדם אחד, אלא בגלל המסר הרחב שהוא נושא – מסר של זיכרון, גבורה ותקווה.
הטקס היה הרבה מעבר להענקת אות הוקרה רשמי. הוא שימש תזכורת לכך שסיפורו של כל ניצול שואה הוא נכס אנושי שלא יסולא בפז. מיכאל סמוס, באומץ לבו, בחוסנו ובאומנותו, הפך את חייו למסע של עדות, חינוך והשראה. וכעת, כשהוא בן כמעט מאה, הוא ממשיך להיות גשר חי בין ההיסטוריה לבין הדורות הבאים.
