סיפורו של ניצול השואה צבי גלק בן 94, תושב בית פנחס רוזן ברמת גן שנאלץ להפוך לגבר המשפחה והוא רק בן 11
נולדתי בפולין, ליד ורשה, ב־1 במאי 1931 היינו משפחה קטנה וחמה. בקיץ ההורים עבדו במטעי פירות, ובחורף אבא עסק בסנדלרות בבית. הוא ידע לעבוד בידיים, ידע לתקן כל דבר, והיה איש של עבודה. אני אהבתי לשבת לידו ולראות איך הוא מחזיר נעל ישנה לחיים. זה היה בעיניי סוג של קסם.
אף אחד מאיתנו לא הבין אז מה עומד לקרות. כשפרצה המלחמה הייתי בן שמונה בלבד. הגרמנים נכנסו לפולין, והכול התהפך בן לילה. עוד לא היו גטאות, אבל כבר הרגשנו את הפחד.
אבא נשאר בעיר כדי לשמור על הבית ועל המרתף. אני ואמא ושאר בני משפחתנו שהייתה גדולה – ברחנו. הגרמנים רצו לקחת את אבא, אבל פולני אחד שהכיר אותו היטב ניסה להציל אותו ונתן לו כובע של פולני, כדי שלא יזהו שהוא יהודי, אחרים טענו שהוא עובד עמם וכך הוא ניצל.
אני ואמא ושאר בני המשפחה נדדנו ממקום למקום. ישנו בבתי כנסת הרוסים על רצפות עץ. לפעמים אנשים רחמנים נתנו לנו פרוסת לחם או מקום לישון בו, אבל רוב הזמן פשוט ניסינו לשרוד. הייתי ילד בלונדיני, נראיתי "לא יהודי", וזה עזר לפעמים.
יום אחד, שני פולנים וגרמני אחד תפסו אותי בחצר הבית. הייתי יחף, עם גופייה של קיץ, ולא נתנו לי להיכנס הביתה. עמדתי שם, ילד קטן בן שמונה, קפוא, מבולבל, ולא הבנתי למה אני האויב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי פחד אמיתי.
אמא שלי הייתה אישה אמיצה. היא לא נכנעה. היא אמרה שאנחנו בורחים מזרחה – לרוסיה הלבנה. הדרך הייתה קשה, ארוכה. בדרך היא ילדה תינוק – אח שלי – אבל הוא לא שרד. זה היה בפסח 1940. אני זוכר דוד שנתן לי אז חתיכת לחם בפסח, ואני אמרתי לו שזה אסור. הוא חייך ואמר לי: "כשאתה רעב – אתה אוכל. אלוהים יבין, אנחנו במלחמה". המשפט הזה נשאר איתי כל החיים.
בסוף הגענו לביאליסטוק. שם הרוסים אספו אותנו עם עוד מאות פליטים ושלחו אותנו ברכבות לסיביר. הרכבת הייתה סגורה, מחניקה. אנשים היו דחוסים זה על זה, בלי מים, בלי אוכל. שם שמעתי לראשונה את המשפט שליווה אותי כל חיי: "אם לא תתגבר- תתפגר".
אלה היו המילים הראשונות שלמדתי ברוסית, והבנתי אותן מהר מאוד. זה היה חוק הישרדות: או שאתה לומד להסתגל, או שאתה לא שורד.
חיינו חודשים בקור נורא, בשלג, בלי בגדים חמים ובלי אוכל מסודר. אחר כך, ב 1942 העבירו אותנו שוב – הפעם לאוזבקיסטן. שם כבר הייתי נער. אמא נראתה כמו גויה, בלונדינית ובהירה, וזה עזר לנו לשרוד. גויה פולנייה אחת ריחמה עלינו ולקחה אותנו איתה לעיירה אחרת כדי להציל אותנו. אמלא היא אני לא בטוח שהמשפחה שלנו הייתה נותרת בחיים.
בעיירה הגענו לבית מלאכה שם פגשתי את מנהל בית מלאכה לסנדלרות. הוא הסתכל עליי, ילד רזה עם ידיים קטנות, ושאל:
“אתה יודע לתפור?”
אמרתי שכן – ידעתי קצת מאבא. הוא אמר לי:
“אם אתה רוצה לחיות, תישאר פה ותעבוד.”
וככה הפכתי לסנדלר.
ילד בן אחת־עשרה, שתופר נעליים בשביל שאמא תוכל לקנות אוכל.
האוזבקים נתנו לנו בית קטן עם חצר ותעלה של מים. היה לנו עץ חבוש, ומקום לשבת בו בשקט אחרי יום עבודה. זה היה כמעט גן עדן אחרי כל מה שעברנו. עבדתי מבוקר עד ערב, למדתי לדבר פולנית, רוסית ואוזבקית. הסתדרתי עם כולם.
אחד הפיתויים שעברתי בתור 'גבר' אומנם בגיל צעיר מאוד היה בבית המלאכה. פועל אוזבקי שהיה מעשן משהו שלא הכרתי אז – היום אני יודע שזה היה חשיש. הוא ניסה לשכנע אותי לעשן איתו, אבל אני סירבתי. משהו בתוכי אמר לי לא. אולי זה היה עוד נס קטן, שהציל אותי מעצמי.
אחרי המלחמה נדדנו עוד שנים אחדות. עברנו בין עיירות, בין רכבות, עד שב־1949 עלינו לארץ ישראל. הייתי בן שמונה־עשרה, יודע לתפור, יודע לשרוד. בארץ עבדתי שוב כסנדלר רק כתחביב, כמו אבא. עבדתי קשה, גידלתי משפחה, בניתי חיים והמשכתי לתעשייה האווירית בתור נגר.
כיום אני גר בבית פנחס רוזן ברמת גן, בן תשעים וארבע. כשאני מסתכל אחורה על כל מה שעברתי, אני מבין מה זה באמת להיות גבר. לא זה שמרים משקל או מדבר חזק, אלא זה שממשיך גם כשהכול נגדו.
החיים לימדו אותי שיעור אחד פשוט: אם לא תתגבר – תתפגר.
וכך עשיתי. התגברתי. וזה הנס שלי.
